מחווה לדויד גורפינקל
על העדינות
מאת תום שובל
כמו כל שילוב מילים, כשאומרים את צמד המילים קולנוע וישראלי מתחייב שתעלה איזו תמונה בראש, איזה דימוי שייצג ויזואלית את המהות של החיבור בין שתי המילים שיהפוך את הצמד לאחד. עבורי קולנוע ישראלי הוא לעולם אימג' מאחד מהסרטים שצילם דויד גורפינקל.
כמה אתגרים ניצבו עבור חלוצי הקולנוע המקומי; השמש הקופחת שאורה הקונטרסטי אינו מאפשר תמרון ויזואלי, המציאות הבלתי נתפסת שלעיתים קרובות מייתרת את הדמיון, המאמץ הכביר שנתבקשו להוכיח ראשוני התעשייה בנחיצותה של מערכת ליצירת חלומות או, אם נרצה, מערכת של השתקפויות לחיים הישראלים.
הקולנוע הישראלי הפך למושג ברגע שדויד גורפינקל כיוון את עדשתו אל המציאות הישראלית. והוא יכול על כל אתגריה; הוא לא נלחם בשמש הקופחת אלא השתמש בה לצרכיו, הפך אותה לדמות, מספיק להיזכר בסצינות מ"שלושה ימים וילד" בהם צילם בצמצם פתוח בכוונה תחילה והפך את השמש שאורה השוטף, השורף הפך לגיבור בסרט, לגורם שמזכך אבל גם חושף אמיתות כואבות. הגעש של גורפינקל הצעיר שהפך את המצלמה לחלק מהגוף שלו, לעוד יד והצליח לתפוס את המורכבות של דור שנות השישים הישראלי ואת המהפכות שהביא איתו. הוא השתמש בזום, במצלמת כתף ושבר את הפאתוס הממלכתי של התקופה כשהוא מכניס סגנון חדש, מודרני, שמתפקס על האדם, על הסערות שבתוכו, שמשחרר את קולו של "האני" על חשבון "האנחנו". גורפינקל הוא 'הרגישות החדשה'.
בהמשך הקריירה המזהירה שלו, הוא לעולם לא שקט על שמריו, תמיד חיפש את האמת, שידע היטב שחבויה בין הטקסטורות, בפרטים הקטנים. גורפינקל מצא עדינות וליריות במקומות הכי קשים, למשל במציאות התל אביבית של "עיניים גדולות", חסדים קטנים ויקרים מפז בעיבודים הגדולים של מנחם גולן בהשפעת הקולנוע האמריקאי הז'אנריסטי, בנשמת השחקנים כמו ב"השוטר אזולאי" יצירת המופת של קישון ויופי אימפרסיוניסטי כואב ומפלח לב, ב"קיץ של אביה" ו"עץ הדומים תפוס" - הוא מצא בצבע השיבולת את המרקם הויזואלי את הנהייה של הגולים וחסרי הבית אחר אידיאל חיים. ב"זעם ותהילה" של אבי נשר הוא הבין איך לצלם את תקופת המנדט כסרט פשע בניחוח אירופאי שרוחו של מלוויל הגדול שורה עליו וכמובן בשיתוף הפעולה שלו עם אברהם הפנר שהוליד את כמה מהרגעים הנדירים ביותר של הקולנוע הישראלי שפתאום הציב עלומת אור, תיאטרלית אך נושמת, על אלה שהמצלמה רגילה לפסוח עליהם.
יש עוד כל כך הרבה דוגמאות נוספות שמבהירות שבכל הצמתים החשובים שבהם נוספה עוד אבן לשביל הזהב של הקולנוע הישראלי גורפינקל לקח תפקיד מרכזי בהנחתה ובעיצובה. אנחנו והדורות הבאים של הקולנוע הישראלי חייבים לו על שהתווה לנו את הדרך הסלולה הזו.
בעיני סוד קסמו ומה שהופך אותו לאמן הקולנוע שהוא היא היכולת להסתכל על העולם בכל מורכבותו ואכזריותו עם קורטוב של חיוך ובעדינות אין קץ. העדינות של דויד גורפינקל היא החלק המתוק של הצבר אבל באותה נשימה היא כתם האור שמגיח מתריס ישראלי ונופל על עורפה של הדמות בעוד היא מכינה תה. היא מכילה בתוכה את הגלות ואת הישראליות, את הנהיה, הזכרון, את הטרגי ואת האירוני, את האפל והנשגב. העדינות הזו היא תמצית קסמו של דויד גורפינקל ולכן גם תמצית קסמו של הקולנוע הישראלי.
מאת תום שובל
כמו כל שילוב מילים, כשאומרים את צמד המילים קולנוע וישראלי מתחייב שתעלה איזו תמונה בראש, איזה דימוי שייצג ויזואלית את המהות של החיבור בין שתי המילים שיהפוך את הצמד לאחד. עבורי קולנוע ישראלי הוא לעולם אימג' מאחד מהסרטים שצילם דויד גורפינקל.
כמה אתגרים ניצבו עבור חלוצי הקולנוע המקומי; השמש הקופחת שאורה הקונטרסטי אינו מאפשר תמרון ויזואלי, המציאות הבלתי נתפסת שלעיתים קרובות מייתרת את הדמיון, המאמץ הכביר שנתבקשו להוכיח ראשוני התעשייה בנחיצותה של מערכת ליצירת חלומות או, אם נרצה, מערכת של השתקפויות לחיים הישראלים.
הקולנוע הישראלי הפך למושג ברגע שדויד גורפינקל כיוון את עדשתו אל המציאות הישראלית. והוא יכול על כל אתגריה; הוא לא נלחם בשמש הקופחת אלא השתמש בה לצרכיו, הפך אותה לדמות, מספיק להיזכר בסצינות מ"שלושה ימים וילד" בהם צילם בצמצם פתוח בכוונה תחילה והפך את השמש שאורה השוטף, השורף הפך לגיבור בסרט, לגורם שמזכך אבל גם חושף אמיתות כואבות. הגעש של גורפינקל הצעיר שהפך את המצלמה לחלק מהגוף שלו, לעוד יד והצליח לתפוס את המורכבות של דור שנות השישים הישראלי ואת המהפכות שהביא איתו. הוא השתמש בזום, במצלמת כתף ושבר את הפאתוס הממלכתי של התקופה כשהוא מכניס סגנון חדש, מודרני, שמתפקס על האדם, על הסערות שבתוכו, שמשחרר את קולו של "האני" על חשבון "האנחנו". גורפינקל הוא 'הרגישות החדשה'.
בהמשך הקריירה המזהירה שלו, הוא לעולם לא שקט על שמריו, תמיד חיפש את האמת, שידע היטב שחבויה בין הטקסטורות, בפרטים הקטנים. גורפינקל מצא עדינות וליריות במקומות הכי קשים, למשל במציאות התל אביבית של "עיניים גדולות", חסדים קטנים ויקרים מפז בעיבודים הגדולים של מנחם גולן בהשפעת הקולנוע האמריקאי הז'אנריסטי, בנשמת השחקנים כמו ב"השוטר אזולאי" יצירת המופת של קישון ויופי אימפרסיוניסטי כואב ומפלח לב, ב"קיץ של אביה" ו"עץ הדומים תפוס" - הוא מצא בצבע השיבולת את המרקם הויזואלי את הנהייה של הגולים וחסרי הבית אחר אידיאל חיים. ב"זעם ותהילה" של אבי נשר הוא הבין איך לצלם את תקופת המנדט כסרט פשע בניחוח אירופאי שרוחו של מלוויל הגדול שורה עליו וכמובן בשיתוף הפעולה שלו עם אברהם הפנר שהוליד את כמה מהרגעים הנדירים ביותר של הקולנוע הישראלי שפתאום הציב עלומת אור, תיאטרלית אך נושמת, על אלה שהמצלמה רגילה לפסוח עליהם.
יש עוד כל כך הרבה דוגמאות נוספות שמבהירות שבכל הצמתים החשובים שבהם נוספה עוד אבן לשביל הזהב של הקולנוע הישראלי גורפינקל לקח תפקיד מרכזי בהנחתה ובעיצובה. אנחנו והדורות הבאים של הקולנוע הישראלי חייבים לו על שהתווה לנו את הדרך הסלולה הזו.
בעיני סוד קסמו ומה שהופך אותו לאמן הקולנוע שהוא היא היכולת להסתכל על העולם בכל מורכבותו ואכזריותו עם קורטוב של חיוך ובעדינות אין קץ. העדינות של דויד גורפינקל היא החלק המתוק של הצבר אבל באותה נשימה היא כתם האור שמגיח מתריס ישראלי ונופל על עורפה של הדמות בעוד היא מכינה תה. היא מכילה בתוכה את הגלות ואת הישראליות, את הנהיה, הזכרון, את הטרגי ואת האירוני, את האפל והנשגב. העדינות הזו היא תמצית קסמו של דויד גורפינקל ולכן גם תמצית קסמו של הקולנוע הישראלי.
