פסטיבל אפוס לסרטי אמנות

כשהגיעה אניטה לסקר לאושוויץ היא היתה בת 17. כשנשאלה מה היא יודעת לעשות ענתה "אני רק ניגנתי בצ'לו". "מצויין, יש לנו תזמורת", אמרו לה, וכך ניצלו חייה. יותר מ-70 שנה אחר כך חזרה-בה לסקר מהחלטתה שלא לדרוך עוד על אדמת גרמניה ונאמה לפני חברי הבונדסטאג הגרמני. זוהי אחת הסצנות המרגשות בסרט המצוין הזה – והיא לא היחידה.

לסקר היא הגיבורה המרשימה של הסרט. הדמות המרכזית השנייה – קשה לקרוא לה "גיבור" – היא זו של וילהלם פורטוונגלר, המנצח הגאוני שהמשיך לשרת את המשטר הנאצי והיה ל״מוסיקאי מחמד״ של גבלס והיטלר. סיפורם של השניים וקטעי הארכיון (באיכות מדהימה) המשובצים בסרט משרתים את התזה המרכזית שלו, שלפיה היה למוסיקה מקום מרכזי במשטר הנאצי. במילותיו של חוקר המוסיקה נורמן לברכט: "זו החשיבה הבלתי נתפסת שלהם, שלפיה נאציונל סוציאליזם הוא תופעה תרבותית, ולכן אנחנו דורשים שיהודים ינגנו עבורנו לפני שאנו רוצחים אותם".

86 דקות, אנגלית וגרמנית, תרגום לעברית.

ההקרנה והתקציר באדיבות פסטיבל אפוס לסרטי אמנות.